פינה זו נועדה לשתף אותך ברעיונות ומחשבות שמנסיוני עוזרים לנו לעזור לעצמנו. כמובן, היא אינה מחליפה טיפול פסיכולוגי. אני מזמינה אותך לקחת ממנה מה שמתאים לך.
בשבועות האחרונים כתבתי על אהבה לעצמנו. הנה שיר שכתב צ'ארלי צ'אפלין. השיר מסכם את הנושא. מסכם, אך לא מסיים, כי בעיניי האהבה לעצמנו היא הבסיס לכל ומהווה בחירה בכל פעם מחדש, בכל רגע ורגע.
כאשר אהבתי את עצמי באמת
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון,
בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות.
היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק
אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה "אותנטיות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות
את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי.
היום אני יודע שזה נקרא "בגרות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו
לעשות את מה שאני מבקש, למרות שידעתי שזה לא
הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן.
אפילו כאשר האדם הזה הוא אני.
היום אני יודע שלזה קוראים "כבוד"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי,
מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה.
בהתחלה ליבי קרא לזה – "גישה אגואיסטית"
היום אני יודע שזו "אהבה עצמית"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות
תכנונים גרנדיוזיים, ממש נטשתי את ה"מגה"
פרוייקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני
אוהב, בקצב שלי. היום אני יודע שקוראים לזה
"פשטות"
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות
היום גיליתי שקוראים לזה "צניעות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה
שיהיה בעתיד.
עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכל
היום אני חי כל יום יום, ולזה קוראים "שלמות".
כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב
אותי מאד, אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות ליבי,
היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי
ולזה קוראים "לדעת לחיות".
לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי
או ביני לבין האחרים
אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם ואז נולדים עולמות
חדשים.
באהבה רבה לבאים, צ'ארלי צ'אפלין
צ'ארלי צ'פלין קרא את השיר במסיבת יום הולדתו ה-70 ב-1959, וזה רק מראה לנו עד כמה הנושא רלוונטי בכל זמן. (תודה לאסנת כהן שהכירה לי שיר זה)
אז הצעה להתבוננות –
לקחת רגע מסויים ולבדוק –
למה אנחנו מצפים מעצמנו?
ואיך אנחנו באמת באותו רגע?
מה גודל הפער?
איזו הרגשה הפער יוצר ואיזו הרגשה יש כשאנחנו יכולים להניח, ולו לרגע, לדרישה מעצמנו?
ובמעשה-
לאהוב את עצמנו – כשטוב לנו, כשרע לנו, כשאנחנו אוהבים את עצמנו וגם כשאנחנו לא אוהבים את עצמנו
היום, השבוע, ובכל יום ויום