פינה זו נועדה לשתף אותך ברעיונות ומחשבות שמנסיוני עוזרים לנו לעזור לעצמנו. כמובן, היא אינה מחליפה טיפול פסיכולוגי. אני מזמינה אותך לקחת ממנה מה שמתאים לך.
הילד הזה הוא אני*! האמנם?!
"דיכאון ובדידות מצאו אותי אחרי עשרה ימים בערך באיטליה… אני מתחילה לחשוב קצת יותר מדי, והמחשבות הופכות להרהורים טורדניים, ואז הם תופסים אותי.
הם באים אליי שקטים ומאיימים כמו בלשים פרטיים, והם מאגפים אותי – דיכאון משמאלי, בדידות מימיני. הם לא צריכים להראות לי את התגים שלהם. אני מכירה את החבר'ה האלה טוב מאד. אנחנו משחקים משחקי חתול ועכבר במשך שנים. אם כי אני מודה שאני מופתעת לפגוש אותם בגן האיטלקי האלגנטי הזה בשקיעה. זה לא מקום שהם שייכים אליו.
אני אומרת להם: "איך מצאתם אותי פה? מי אמר לכם שבאתי לרומא?"
דיכאון, תמיד מתחכם, אומר – "מה, את לא שמחה לראות אותנו?"
"לכו מכאן, אני אומרת לו".
בדידות, השוטר הרגיש יותר, אומר, "אני מצטער גבירתי, אבל יכול להיות שאצטרך לעקוב אחרייך בכל זמן המסע שלך. זו המשימה שלי".
"הייתי מעדיפה שלא תעשה זאת", אני אומרת לו, והוא מושך בכתפיו כמעט בהתנצלות, אבל רק זז קרוב יותר.
ואז הם עושים עליי חיפוש. הם מרוקנים את כיסיי מכל חדווה שנשאתי. דיכאון אפילו מחרים את האישיות שלי, אבל הוא תמיד עושה את זה. ואז בדידות מתחיל לחקור אותי, וזה מטיל עליי אימה, כי החקירה תמיד נמשכת שעות. הוא מנומס אבל חסר רחמים, והוא תמיד תופס אותי בסוף. הוא שואל למה אני לבדי הלילה, שוב. הוא שואל (למרות שכבר היינו בקו חקירה זה מאות פעמים) למה אני לא יכולה לשמור על קשר רומנטי, למה הרסתי את נישואיי, למה קלקלתי את הקשר עם דייויד, למה קלקלתי את הקשר עם כל גבר שהייתי איתו. הוא שואל אותי איפה הייתי בלילה בו מלאו לי שלושים, ולמה הדברים כ"כ התדרדרו מאז. הוא שואל למה אני לא יכולה לארגן את חיי, ולמה אני לא חיה בבית נחמד ומגדלת ילדים נחמדים כמו שכל אשה מכובדת בגילי צריכה לעשות. הוא שואל למה, בדיוק, אני חושבת שמגיעה לי חופשה ברומא, כשעשיתי כזה חורבן מהחיים שלי. הוא שואל אותי למה אני חושבת שבריחה לאיטליה כמו סטודנטית צעירה תביא לי שמחה. הוא שואל מה לדעתי יהיה מצבי בזקנתי, אם אמשיך לחיות כך.
אני הולכת הביתה, מקווה לנער אותם, אבל הם ממשיכים לעקוב אחריי, שני הבריונים האלה. דיכאון שם יד תקיפה על הכתף שלי, ובדידות רודף אותי עם החקירה שלו. אני לא טורחת אפילו לאכול ארוחת ערב. אני לא רוצה שהם יצפו בי אוכלים. אני לא רוצה גם לתת להם לעלות איתי לדירתי, אבל אני מכירה את דיכאון, ויש לו אלה, ואי אפשר לעצור אותו, אם הוא מחליט שהוא רוצה להיכנס.
"זה לא פייר שבאת לכאן", אני אומרת לדיכאון. "פרעתי כבר את החוב שלי אליך. ריציתי את העונש שלי בניו -יורק."
אבל הוא נותן לי את החיוך האפל הזה, מתיישב בכיסא האהוב עליי, שם את רגליו על השולחן שלי, ומדליק סיגריה, ממלא את המקום בעשן הנורא שלו. בדידות מתיישב ונאנח, ואז מטפס למיטתי, ומתכסה, כשהוא לבוש בלבוש מלא, כולל נעליים. הוא עומד להכריח אותי לישון איתו שוב. אני פשוט יודעת את זה….
אני לא רוצה את דיכאון ובדידות… ואני מסתחררת בבהלה, כמו שאני תמיד מסתחררת כשאני לא יודעת מה לעשות. אז מה שאני עושה הלילה, הוא להושיט את ידי למחברת הפרטית ביותר שלי, שאני שומרת ליד מיטתי למקרי חירום. אני פותחת אותה. אני מוצאת דף ריק. אני כותבת:
"אני צריכה את עזרתך".
אחרי כמה זמן מופיעה תשובה בכתב ידי:
"אני פה. מה אני יכולה לעשות בשבילך?"….
אני כותבת במחברת שלי הלילה שאני חלשה ומלאת פחד. אני מסבירה שדיכאון ובדידות הופיעו, ואני מפחדת שהם לא יעזבו לעולם… אני מלאת אימה שאני לעולם לא אצליח באמת לבנות את החיים שלי…
בתגובה, ממקום עמוק בתוכי, עולה נוכחות שהיא כבר מוכרת לי, ומציעה לי את כל האישורים, שתמיד ייחלתי שאדם אחר יציע לי כשאני מוטרדת. זה מה שמצאתי את עצמי כותבת לעצמי על הדף:
"אני כאן. אני אוהבת אותך. לא אכפת לי אם את צריכה להישאר ערה כל הלילה ולבכות. אני אשאר איתך. אם את צריכה שוב את הטיפול התרופתי, אז תקחי אותו – אני אלווה אותך ואוהב אותך גם אז. ואם את לא צריכה את הטיפול התרופתי, אני אוהב אותך גם כן. אין שום דבר שאת יכולה לעשות שיגרום לכך שתאבדי את אהבתי. אני אגן עלייך עד שתמותי, ואחרי שתמותי אני עדיין אגן עלייך. אני חזקה יותר מדיכאון ואמיצה יותר מבדידות, ושום דבר לעולם לא יתיש אותי".
אני נרדמת כשאני מחזיקה במחברת… בבוקר כשאני מתעוררת, אני יכולה עדיין להריח ריח קלוש של העשן של דיכאון, אבל הוא עצמו לא נמצא בשטח. מתישהו במשך הלילה הוא קם ועזב. וגם החבר שלו בדידות התחפף".
אנחנו חיים עם "חברים ותיקים". דמויות פנימיות, הרגלים ודפוסים, שמלווים אותנו במשך שנים. לעיתים מאז הילדות, לעיתים מאז זמן משבר….
בקטע היפה הזה שלמעלה אפשר לראות את הכוח של ה"חברים הותיקים" האלה, ובו זמנית אפשר לראות את החופש להפעיל בתוך עצמנו כוחות אחרים; לעיתים "חברים חדשים", דפוסים חדשים, ולעיתים דפוסים ישנים, שהיו רדומים או נשכחו, והגיע הזמן להעיר אותם ולהפעילם מחדש.
מתי כדאי להיפרד מ"חבר ותיק"? כשהמחירים של הליווי שלו עולים על הרווחים. לעיתים קרובות המחירים האלה כוללים סבל רב.
ואיך להיפרד מדפוסים ישנים, לייצר דפוסים חדשים, להפחית סבל ולהגביר אושר, פרודוקטיביות, ושלווה?
"אם תרצו, אין זו אגדה"***
בשלב ראשון, להפחית את ההזדהות. אנחנו לעיתים קרובות מקבלים את הנוכחות של ה"חבר הותיק" כנתון, ואפילו כהכרחי להישרדותנו. אז השלב הראשון הוא לשים סימן שאלה. למשל, "הו, הנה שוב חזרה ההלקאה העצמית. היא מנסה לשכנע אותי שאם לא אלקה את עצמי, אפשל, והכל ייהרס. האמנם?!"
בשלב השני עוזר למצוא וללמוד כלים בנוסף על הפחתת ההזדהות, שעוזרים במסע הזה של ייצור חיינו. מסע נפלא, מתאגר, ומתמשך לאורך החיים כולם….
ובשלב השלישי עוזר להשלים עם כך, שיש "חברים ותיקים" שנפרדים מהם, ועוברים למוזיאון ההיסטורי שלנו, אולם יש גם "חברים ותיקים" עקשנים מאד, שצריך להיפרד מהם בכל פעם מחדש, ולהזמין בכל פעם "חברים מיטיבים" יותר לעזרתנו. עוזר גם להשלים עם כך, שיש רגעים שבהם אנחנו לא יכולים לעשות זאת, לנוח קצת בהשלמה, וברגע שאפשר לחזור ולקחת את ההגה לידינו.
לעיתים אנו עושים דרך זאת בכוחות עצמנו ולעיתים זקוקים לעזרה – מחברים, ממשפחה, מהטבע, ממוזיקה, מריקוד, מספורט, מספרים… וגם מטיפול פסיכולוגי.
אז ההמלצה להשבוע – לבדוק ולהתעניין – אילו דפוסים והרגלים מלווים אותנו, מה הרווחים והמחירים שלהם, ומה אנחנו רוצים לשנות. ולגייס כוח רצון, אהבה לעצמנו, ולמידה של כלים ואמצעים, שיתנו לנו אוויר לנשימה, ויאפשרו לנו לחיות את חיינו בצורה מלאה יותר ומיטיבה יותר.
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על כלים שעוזרים לחיות טוב יותר; ביופידבק, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), מדיטציית מיינדפולנס, היפנוזה והיפנוזה עצמית.
היום, השבוע, ובכל יום ויום
שיהיה שבוע טוב!
*מתוך הילד הזה הוא אני/יהודה אטלס.
**מתוך "לאהוב, לאכול, להתפלל"/אליזבת גילברט. תרגום שלי.
***הרצל, כמובן.