פינה זו נועדה לשתף אותך ברעיונות ומחשבות שמנסיוני עוזרים לנו לעזור לעצמנו. כמובן, היא אינה מחליפה טיפול פסיכולוגי. אני מזמינה אותך לקחת ממנה מה שמתאים לך.
לראות קרן אור
בשבועות האחרונות אני ומשפחתי מתמודדים עם גל וירוסים, וכל מיני קשיים ואתגרים נוספים. לפני יומיים, כשהייתי שוב חולה, הרגשתי כאילו מאז ומתמיד הייתי חולה, ותמיד אמשיך להיות חולה. אמנם השכל ידע, שזה לא המצב, אבל הקול שלו היה באותו זמן חלש יותר מהקול של הרגש. והנה, היום, הקשיים ואתגרים הנוספים עדיין כאן, אבל אני בריאה, והשמש זורחת, וכבר יותר קל.
סופר שאני מאד אוהבת* כותב ברבים מספריו, שבני האדם נולדים לתוך עולם קשה, ואז עושים אותו קשה יותר. יש בזה משהו ;). אחת הדרכים שבה אנחנו עושים את הקשה לקשה יותר הוא ההרגשה הזאת, הנפוצה למדי, כשקשה לנו, שהקושי היה כאן מאז ומתמיד ויהיה כאן לעולם.
אם לאתגר עוד יותר את עצמנו, יש קשיים שעוברים, ויש קשיים שנשארים, או אפילו צפוי שיחריפו ואין לנו שליטה על ההחרפה. ואיך מתמודדים עם זה?!
עולה בדעתי קטע יפהפה מספר שנקרא, "ימי שלישי עם מורי"**. בספר מסופר על התמודדות מדהימה של איש אמיץ עם מחלה סופנית שהתהליך שלה הוא תהליך התדרדרות. אופן ההתמודדות של האיש הזה עם מחלתו, לא רק אפשר לו לחיות ולסיים את חייו בכבוד ובצורה משמעותית, אלא גם תרם רבות לאנשים אחרים. אז הנה הקטע, שמספר על ראיון של מורי אצל טד קופל: ""אלה הרגשות שלי", סיפר מורי לקופל. "כשיש כאן אנשים וחברים, אני מאד עירני. יחסי האהבה מחזיקים אותי. אבל יש ימים שבהם אני מדוכא. אני לא רוצה להשלות אותך. אני רואה דברים שקורים, ואני מרגיש אימה. מה אעשה בלי הידיים שלי? מה יקרה כשלא אוכל לדבר? אני לא כל-כך מוטרד מעניין הבליעה – יאכילו אותי דרך צינור, אז מה? אבל הקול שלי? הידיים שלי? הם חלק כל כך חשוב ממני. אני מדבר בקולי, אני עושה תנועות בידיים. כך, אני נותן לאנשים". "איך תיתן כשלא תוכל עוד לדבר?" שאל קופל. מורי משך בכתפיו. "אולי אבקש שכולם ישאלו אותי שאלות של כן ולא". זו היתה תשובה כל כך פשוטה, עד שקופל נאלץ לחייך. הוא שאלה את מורי על שתיקה. הוא הזכיר חבר קרוב של מורי, מארי שטיין… הם היו יחד בברנדייס מאז ראשית שנות השישים. עכשיו שטיין הלך והתחרש. קופל תיאר את שני הגברים יחד יום אחד, האחד אינו מסוגל לדבר, ושני אינו שומע. איך זה יהיה? "אנחנו נחזיק ידיים, אמר מורי. "ואהבה רבה תעבור בינינו. טד, היתה לנו חברות של שלושים וחמש שנים. לא זקוקים לדיבורים או לשמיעה כדי לחוש בכך".
אז ההמלצה להשבוע: גם כשקשה וגם כשטוב וגם כשבאמצע, עוזר לחוש עד כמה שאפשר את החיבור לעצמך, לעולם, ולאחרים בעולם. לשלב כמה שיותר את הריקוד המתמשך של נתינה וקבלה, שהוא חלק מהחיים. ואז הקשה נהיה קצת יותר קל, והטוב נהיה עוד יותר טוב. וכמו כל דבר בחיים – אימון עוזר, וסלחנות וסבלנות לעצמנו כשאנחנו לא מסוגלים, עוזרת גם.
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על כלים שעוזרים לחיות טוב יותר; ביופידבק, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), מדיטציית מיינדפולנס, היפנוזה והיפנוזה עצמית.
היום, השבוע, ובכל יום ויום
שיהיה שבוע טוב!
*טרי פראצ'ט.
*ימי שלישי עם מורי.מיץ' אלבום. מומלץ בחום!