התחלתי פינה זו עם הנושא של אהבה עצמית. אעסוק השבוע בעוד אמונה שמפריעה לנו לאהוב את עצמנו. הרבה פעמים אנו מאמינים שאם נהיה מרוצים מעצמנו לא נשתנה, לא ניקח אחריות, נפרוק כל עול. זה מזכיר לי משהו שלימדו אותנו בקורס למורות חיילות לעולים כשהייתי בצבא: 'אל תצפו למחמאות מהמנהל. הוא לא ייתן מחמאות, כי הוא מאמין שאם יחמיא – אנשים יעבדו פחות טוב'. אז ברור שבבתי ספר יש מנהלים ומנהלות שגם מחמיאים, אבל המנהלים הפנימיים שלנו הרבה פעמים אכן מתנהלים ככה.
אז הנה מחשבות על כך שלאהוב את עצמנו דווקא עוזר לנו לקחת אחריות וגם לשנות דברים שאנו רוצים לשנות.
אהבה עצמית – לא אהבה עיוורת
אפשר לשים לב שדווקא כשאנחנו הכי צריכים את החבר/ה הכי טובים שלנו – כלומר, את עצמנו, אז אנחנו הרבה פעמים ממש מגעילים לעצמנו; כשמשהו רע קורה לנו, כשאנחנו מפשלים, כשכואב לנו, כשאנחנו מסתבכים – אנחנו נוטים לרדת על עצמנו, לפעמים ממש ללא רחמים. במצבים בהם לחברינו היינו מציעים נחמה ועידוד, לעצמנו – ממש לא. בעיניי, לאהוב את עצמנו, בדיוק כמו לאהוב אחרים, זה לראות את עצמנו בנדיבות- עם האור והצל שלנו. עם תכונות שלנו שיש בהן יתרונות וחסרונות. לדעת שאנחנו אנושיים, וזה בסדר. כשאנחנו יורדים על עצמנו אנחנו נמצאים ב'פינג פונג' שלא מאפשר להשתנות – אני בסדר גמור מול אני לגמרי לא בסדר. אני אשמ/ה מול אני לא אשמ/ה. כאשר אנחנו מחבקים את עצמנו ואומרים לעצמנו שגם אם קרה לנו משהו רע, וגם אם עשינו משהו לא בסדר -אנחנו אנשים בסדר, אז אנחנו יכולים גם לקחת אחריות ושליטה ולעשות כמיטב יכולתנו.
הנה קטע מתוך ספר מקסים, שמדגים זאת בצורה מאד יפה. הספר נקרא: "דיבס. הילד המחפש את זהותו"/וירג'יניה אקסליין, ועוד אכתוב עליו בנפרד. הוא מספר על ילד קטן, הנמצא בטיפול. בקטע הוא עורך במשחק 'כאילו' מסיבת תה, ומפיל את אחד הספלים. והנה השיחה בינו לבין המטפלת:
"הוא זינק מיד ממקומו ופניו מביעים פחד. "אין יותר מסיבה!". קרא. "המסיבה הסתיימה. אני שפכתי את התה." "האם נגמרה המסיבה בגלל ששפכת את התה?" שאלתי. "טיפש! טיפש! טיפש!" קרא. "זה היה מקרה", אמרתי. "לאנשים טפשים קורים מקרים כאלה"! צעק…"כל הילדים הלכו! אין יותר מסיבה!" קולו נחנק בדמעות. "זה היה מקרה", אמר לי. "אבל המסיבה נגמרה" "נבהלת והיית אומלל בגלל זה", אמרתי. "שפיכת התה במקרה גרמה להפסקת המסיבה. האם נשלח הילד ששפך את התה לחדרו?"… "כן, כן. הוא שפך. היה עליו להיזהר. זה היה מאד מטופש מצידו להיות כל-כך מגושם". הוא בעט בכיסא. הוא גרף את הספלים והפילם מהמדף. "אני לא רציתי מסיבה" צעק. "אני לא רציתי שום ילדים אחרים!" "אתה אומלל וכועס כשדבר כזה קורה" אמרתי. דיבס ניגש אליי… "אני לא טיפש!". "לא. אתה אינך טיפש", אמרתי, "וכשמשהו כזה קורה, זה מטריד אותך"… דיבס ישב זמן רב בשקט בכיסא. אחר-כך הביט בי וחיוך קטן על פניו. "אני מצטער" אמר…. "ששפכתי את התה… לא הייתי זהיר. הייתי צריך להיזהר". " אולי היית בלתי זהיר, אבל אינך טיפש?" "נכון" הסכים. חיוך התפשט על פניו. "עכשיו אכתוב מכתב" אמר… "דיבס היקר, רחצתי את הכלים וסתמתי את הכיור. היתה לי מסיבה. היו בה ילדים. באהבה. אני".
אפשר לשים לב לכמה דברים בקטע המרגש הזה: המטפלת לא אומרת לדיבס – לא עשית כלום, אל תרגיש אשם. היא עוזרת לו בהדרגה להתמודד עם רגשותיו, ולהבחין בין שיפוט כולל כלפי עצמו – "טיפש!" לבין ביקורת מציאותית כלפי התנהגותו – "לא הייתי זהיר". אבחנה זו עוזרת לו לאהוב את עצמו, וגם לקחת שליטה על כך שיש ביכולתו לשנות התנהגות אם יבחר. ודבר שני משמעותי – כשדיבס שופט את עצמו ונמצא בסערת רגשות הוא אינו יכול לצאת מהסבך. להיפך, הוא כועס על עצמו, בועט בכיסא, מפיל את הספלים. כאשר הוא סלחני ונדיב כלפי עצמו -אז הוא יכול להסיק מסקנה בונה לגבי מה שקרה לו.
וזה מוביל אותנו לנושא הבא:
אהבה עצמית – כשאנחנו בשלום עם עצמנו יש לנו יותר גמישות ויותר שליטה!
כשהייתי צעירה, מזמן מזמן :), הייתי מאד ביישנית. הייתי בטיפול ונאבקתי עם הביישנות שלי בכל כוחי. אני זוכרת רגע של הבנה שהגיע אחרי עבודה רבה. ברגע הזה הייתי מסוגלת לקבל ברכות רבה יותר את הביישנות. מתוך ההתרככות והקבלה, יכולתי לפתע להתחיל לשנות. עולה לי דימוי של גוש פלסטלינה – כשהוא רך יותר, אפשר לעצב אותו בקלות רבה יותר.
בעצם, כשמשהו מפריע לנו בעצמנו, הרבה פעמים אנחנו נכנסים למלחמה איתו. למלחמה יש מחירים: היא גורמת לנו סבל. היא לוקחת מאיתנו הרבה אנרגיה. ואנחנו לכודים במאבק. 'הידיים שלנו תפושות'. אנחנו לא פנויים ליצירתיות, למציאת אופציות, לראיה מאוזנת. כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו, אנחנו פנויים להתבונן, לשחק, לשנות.
ורגע לפני סיום – בחיים קורים גם דברים כואבים וזו לא אשמת אף אחד
בחיים יש רגעי שמש, רגעי שמחה וברכה ויש גם רגעי גשם וסערה, רגעי כאב. לעיתים קורים דברים שאינם בשליטתנו. קורה שמאבדים אדם אהוב, קורה שסובלים ממחלה, קורה שרוצים משהו בכל מאודנו והוא לא אפשרי להשגה באותו רגע או בכלל.
הנטיה הטבעית שלנו היא להאשים את עצמנו, להאשים אחרים, להאשים את העולם. אנחנו לעיתים קרובות מריצים תסריטים בראש: "אם רק היה כך וכך אז זה לא היה קורה. אם הייתי עושה… אם אעשה אז אולי…". יש לנטיה להאשמה ולהאשמה עצמית גם תפקיד – בהאשמה יש תחושת שליטה, ולכן לעיתים קל יותר להאשים מאשר לחוש חוסר אונים. אבל אפשר להשיג תחושת שליטה בדרך יעילה יותר – בחיבוק לעצמנו, בעזרה לעצמנו ולאחרים להתמודד עם המצב. יש משפט יפה בבודהיזם:"הכאב הוא בלתי נמנע. אבל הסבל הוא אופציונלי". גם כשיש כאב בלתי נמנע בחיים, וכאב יגיע ברגע זו או אחר, אנו יכולים לשלוט בהתייחסות שלנו לכאב, וכך לעזור לעצמנו וגם לאחרים, ולסבול פחות.
ופרדוקס לסיום – קבלה של המלחמה
אנו יכולים להיקלע למלחמה במלחמה שלנו בעצמנו. כמו לכל חלק בעצמנו ובחיינו, גם למלחמה יש תפקיד. העניין הוא שהיא ממלאת את תפקידה היטב. לא צריך לדאוג. היא תהיה שם. את הקבלה הרבה פעמים צריך לחזק ולטפח, כי איכשהו היא פחות אוטומטית ומצריכה יותר תרגול.
אז הנה המלצה לסיום: להתבונן ברגעים בהם את/ה מקבל/ת את עצמך וברגעים בהם את/ה שופט/ת ומאשימה את עצמך. מבלי לנסות לשנות – רק לשים לב – מה המחשבות שחולפות בראש באותו רגע, מה הרגשות, התחושות בגוף, ההתנהגות.
אפשר לעשות זאת היום, השבוע, ובכל יום ויום – כשמתאים.
על ספרים מעניינים, שעוזרים לטפח את הקבלה שלנו לעצמנו ובו זמנית לחזק את האפשרות להשתנות ניתן לקרוא במקורות לעזרה עצמית
שתהיה שנה טובה עם הרבה שלום ושלווה לכולנו!