פינה זו נועדה לשתף אותך ברעיונות ומחשבות שמנסיוני עוזרים לנו לעזור לעצמנו. כמובן, היא אינה מחליפה טיפול פסיכולוגי. אני מזמינה אותך לקחת ממנה מה שמתאים לך.
אובדן
אני מקדישה את הפוסט השבוע באהבה ובגעגועים לקרוב משפחה יקר-עידו יציב ז"ל. עידו, אנחנו נפרדים ממך הרבה יותר מדי מוקדם, אבל הנתינה והאהבה שהיו כל-כך חלק ממך נשארות אחריך וממשיכות להפיץ אור וחום.
השבוע אני פוגשת מכר ותיק: האובדן. כבר נפגשנו אי-אלו פעמים, ובכל זאת בכל פעם מחדש אני מופתעת לראותו, ולא לטובה. הוא לא דופק על הדלת, פשוט נכנס פנימה, ומתיישב בסלון. מקסימום אני יכולה למנוע ממנו לשים רגליים על השולחן. אז אם הוא כבר פה, אפשר לפחות להפיק משהו לטובה מהנוכחות שלו.
האובדן הגיע הפעם באמצע סדרת פוסטים על שליטה, והוא מאד רלוונטי לנושא. למעשה, בעיניי, רוב מאמצי השליטה שלנו כרוכים בנסיון למנוע אובדנים – קטנים, גדולים, נמנעים ובלתי נמנעים. וכן בנסיון לשלוט בחרדה, שמתלווה לפגיעות של קיומנו. זה מנגנון טבעי ובריא. הבעיה היא שנסיונות השליטה והחרדה הרבה פעמים משתלטים וגובים מחיר גבוה מדי.
הפעם חשוב לי לכתוב על האשליה שמלווה את רובנו: האשליה שיש לנו אינסוף זמן כאן בחיים האלה. ייתכן שזו אשליה הכרחית, כמו שמיכה שעוטפת אותנו. אבל יש לה מחיר – אנחנו מאבדים רגעים רבים על "שטויות". דרך ההתמודדות הזו תמשיך להיות והיא נחוצה. אבל אפשר כל פעם מחדש להזכיר לעצמנו את הדברים החשובים.
לאה גולדברג כותבת על כך ב"שירי סוף הדרך":
"…וימיך ספורים ויקר מנינם שבעתים,
ותדע כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש."
ההמלצה שלי להיום – לא לחכות ל אובדן שיזכיר לנו. אלא "להתעורר" כל פעם מחדש. להתבונן – מה ומי חשובים לנו, יקרים לנו. להשקיע בעצמנו, בדברים ובאנשים שיקרים לליבנו, ולהנות מכך. הזמן שלנו קצר, אבל יכול להיות בו הרבה טוב.